מסלול מהיר

תסריט מלא, מרגש וסוחף. ברוך שפינוזה בין היהודים המושמצים בהיסטוריה מקבל לראשונה את הבמה הראויה לו דרך דמויות עכשוויות הקשורות אליו או עוסקות בו ובהגותו. הסיפור של שפינוזה עובר בבחירה מעניינית בדמותו של יצחק מלמד, זו דמות מרתקת בהקשר זה, בעיקר בשל העובדה שהוא מאלה ששנו ופירשו, שגדלו בעולם החרדי ויצאו ממנו ובכך טעמו את טעמה המר של הפניית עורף קהילתית. גם דמותו של האומן איתמר מנדס, מצאצאיו של שפינוזה כאמן מיוסר הסובל מדיסלקציה קשה וממוגבלות פיזית ויוצר אמנות המתכתבת עם עיסוקו של סבו הקדום, מרגשת מאוד ומלכדת בין נקודות הזמן ההיסטוריות. כיוון ששפתו של שפינוזה איננה עכשווית והסוגיות בהן הוא עוסק עמוקות ופילוסופיות, הבחירה בשימוש בציטוטיו של שפינוזה במהלך הסרט תוך הבהרת דבריו על ידי חוקרים בני ימינו, מאוד חשובה ומקורית. פחות הצלחתי להבין איך ייעשה שימוש בקולו של שפינוזה כפי שצויין בכמה מקומות והאם שימוש בקול בן ימינו שדובר (עברית?) יש בה כדי להוסיף מהימנות דוקומנטרית או לגרוע ממנה. כיוון ששאלת הסרט הנרטיבית המרכזית היא "איך מת שפינוזה?" ופתיחת הסרט וגילוי מסכת המוות דרך סצנות נוספות נותנות הבטחה כלשהי לפתרון התעלומה, חשתי מעין אכזבה כשלא נתגלתה התשובה לבסוף וחידת מותו של שפינוזה נותרה תעלומה. אמנם זה מתחבר מאוד להגות הספקנית של האיש ולמהות הסוגיות העולות בו, עדיין אשמח שמישהו יספר לי מתישהו את הסיפור האמיתי. לסיכום הדברים, נושא מרתק עם חשיבות אקטואלית לציבוריות הישראלית ולסוגיות המעסיקות את היהדות האוניברסלית, צורת הגשה מרתקת וצבעונית לנושא "כבד" ולהגות קשה להבנה ופיצוח. ככל שישכילו יוצרי הסרט לקיים את ההבטחה הגלומה ולפשט את הסוגיות הערטילאיות הללו בדבר שאלת האלוהות והטבע באופן נהיר ונגיש, באופן שבו הסיפורים האישיים יעבדו במימד הרגשי, אולי שפינוזה יהיה פחות מוחרם ממה שהוא כיום ויהפוך לזרם חשיבה נפוץ גם בקרב האורתודוקסיה.

נושא הסרט מרתק. הוא גורם לי לרצות ולהירשם לחוג לפילוסופיה. אולם יש מקומות שצריך לשים לב שהאינפורמציה והרצון להעביר כמה שיותר מתורתו של שפינוזה, אינה באה על חשבון הרגש. לדוגמא: בסצנה 6 אנחנו לגמרי עם איתמר האמן, צאצאו של שפינוזה ,שנלחם בגופו לעשות פעולות פשוטות, שלא לדבר על ליצור. זה אכן יפה וחזק להביא כאן את מילותיו של שפינוזה בנוגע ליחסים בין גוף לנפש. אך המעבר אל המומחים, פוגע ברצף הרגשי ומוציא את הצופה החוצה. בסיקוונס ממשיכים אל בית הוריו, זו סיטואציה שלמה ומעניינת בפני עצמה שלא בטוח המומחים עושים לה חסד. גילוי מסכת המוות של שפינוזה הוא רגע מצמרר ורודף (לטובה). מכיוון שבסיומו של הסרט, הצופה נותר עם המון מחשבות וסימני שאלה, אולי כדאי לשמור את החשיפה שלה לסוף, יש פה שיא רגשי וויזואלי, בלתי נשכח ממש. בחרתם לחזור אליה בסוף הסרט, אבל היא מאבדת מכוחה כי כבר נגלתה מוקדם יותר. ישנם כמה סצנות שהפרידה מהם קורת מהר מדי כמו למשל סצנה 11, בבית הגת. האם יש שירטוטים של מה שאיתמר בונה? האם אפשר להראות את התחלת התהליך? האם משהו בשירטוטים והבניה של המיצג שיכול להתחבר ויזאולית לאנימציה שאתם מתכננים? איתמר מביא המון רגש, בעצם היותו צאצא. הוא אמן מחונן, הוא אינו בריא, חי לבדו. יש תחושה שאין מספיק ממנו ומתהליך העבודה שלו, ההתעסקות שלו באור, זה מגיע רק בסצנה 16 אולי כדאי לתת ממנה בשלבים מוקדמים יותר? זו יכולה להיות אתנחתא והזדמנות לתת לתורה של שפינוזה ולסיפור לשקוע. האם המיקום שלה נכון? היא קוטעת רצף של המאבק של פרופסור איציק מלמד בחרם. בסצנה 15 האם אפשר להרחיב על הניירות בני 300 השנה? שוב רגע שמעביר תחושה מאוד חזקה ומסתיים מהר מדי. יש פה הבטחה גדולה. אודט שואלת : Are you ready? והצופה עוצר את נשימתו, מה יש בכתבים האלה? האם הם מצולמים? לא ברור לגמרי מה רואים. לסיכום: החומרים מעוררי סקרנות והתפעלות, התחקיר מעמיק ומלא תשוקה. כדאי להקפיד ולשמור על הרגש ולתת מקום גם לשקט. הדמויות הראשיות מלאות בכח, צריך לשמור עליהם ולא לתת לריבוי מומחים ופרצופים לגרוע מהם. יש כל כך הרבה מה ללמוד, להבין ולהכניס פנימה. המעברים לפעמים מרגישים מהירים מדי. כל סצנה צריכה להרגיש מלאה לפני שעוברים לבאה, זה איזון עדין בין שמירה על מתח לבין פייאוף. פרויקט חשוב שבתור אדם חילוני, שמאמין באלוהים החזיר אותי פנימה, אל תוך הנפש שלי לבדיקה מחדש של מהו האל עבורי, מהי אמונה ומהי תפילה. הרבה הצלחה.

מזל דגים נותן הצצה מקורית ומרעננת לתרבות רחוקה וזרה, שונה בתכלית מהתרבות הישראלית, המשפחתית החמה. הגיבורה רונה נמצאת בתווך בין הישראליות ליפניות, בין המשפחתיות והבדידות, הן בעצם היותה מהגרת ישראלית ביפן המנוכרת והן בעיסוקה המפוקפק כבת משפחה להשכרה ובחברת הגברים היפנים המוזרים השוכרים את שירותיה. שיחת הטלפון בה היא מקבלת את הידיעה על מותה של אחותה מחברת אותה בחטף למקום ממנו ברחה ולמשפחה שהשאירה מאחוריה, הפלאשבקים מגיעים, נראה שיש שם סיפור גדול שאיננו יודעים הרבה על טיבו, אך הבריחה הגדולה שלה ואופן בו היא בוחרת להתמודד עם הבשורה מלמדים על סיבה משמעותית שבגינה עזבה את ישראל. סצנה ייחודית מאוד היא סצנת החולצות הקרועות, החיבור לתרבות היהודית הישראלית של קריעת החולצה כשבן משפחה הולך לעולמו, אי שם ביפן הרחוקה מייצרת רמת הזדהות גבוהה ומעצימה את הקונפליקט של רונה שבעצם לא הצליחה לברוח באמת והמציאות כופה עליה חזרה פיזית ותודעתית למקום ממנו ברחה. היוצרים בחרו שפה קולנועית ויזואלית ייחודית, הטעם ברור והסגנון המינימליסטי מתוחכם, ייתכן מאוד שכשהסיפור יועבר דרך אמצעי ויזואלי זה ולא בקריאה כמו שאני חוויתי אותו, תהיה בו פחות נהירות לצופה. הסיפור עם הדג המת אותו רונה מנסה להציל ושהולך להיסחף עם הזרם הוא משל כואב וחד על היותנו תבנית נוף מולדתנו כבני אנוש, על רקע עבודה העוסקת בבדידות ומנסה לתת לה פתרונות יפניים שנויים במחלוקת, רונה תצטרך לבחור לחזור למחוזות ילדותה הכואבים מהם ברחה וניסתה באופן קיצוני לשחות נגד הזרם. תסריט סוחף, מקורי ומסקרן. בהצלחה.

הרעיון של התסריט יפה ומרגש אבל קורה בו ״תפסת מרובה לא תפסת״. הגיבורה של הסרט עוברת ביותר מדי ״לוקיישנים״. היא רחוקה מהבית לכן הבחירה במקצוע שלה מרתק, היא בת משפחה להשכרה. מספיק היה במסגרת הזמן הקצר לבקר איתה באחד מהבתים האלה ושם לייצר את הסיטואציות, למשל (רק רעיון) אם זה ששכר אותה יבקש ממנה להוציא לו חולצה נקיה מהארון וכל חולצה שהיא תוציא לו תהיה עם קרע. הזכרונות שלה עם אחותה שנפטרה גם יכולים לבוא מתוך אותו הבית. או לחילופין אם היא רק היתה עובדת/מבקרת, בשוק הדגים והזכרונות שלה היו מגיעים מתוך ההתרחשות שם. חייבים לנקות. יש לסרט הזה לב ענק והוא מתפספס כי הוא מנסה לכסות ולהסביר יותר מדי. למשל בסיטואציה עם אחותה על המזח עם הדג, הטקסט שם מסביר לנו בדיוק את מה שאנחנו רואים ולכן מוריד ברגש ולא מוסיף. באופן כללי אם אנחנו בעולמות של דגים שתיקה ושקט יותר נכונים לשפה. מה בסיטואציה דווקא עם קנזו גורם לה לברוח? היתה סיטואציה יותר מתוך העולם של הזכרון והאבל שלה בבית לפניו. הכנסת סיטואציה שלקוח מחפש אותה לאישתו לוקח לכיוון יותר של מיניות שלא קשור כאן. זה מבריק שהיא בת משפחה להשכרה אבל מוכרחים להשאר בקו אחיד עם החוויה שהיא עוברת. אם זה היה פיצ׳ר, היה זמן לטייל איתה בין כל הבתים, ללמד על הסדר יום שלה, להראות איך בכל מקום היא זרה למרות שהיא מנסה להשתלב, איך כל בית מזכיר לה את הבית שלה בישראל בהפוך על הפוך. היה זמן לדבר על הגעגוע ולבדוק את בבאתו בכמה וכמה אופנים. אבל המסגרת פה מוגבלת. והסרט מוכרח להכנס לצופה מתחת לעור משום שהוא מדבר על רגשות חזקים, ותחושות שכל אחד יכול בקלות להתחבר אליהם. לסיכום: מיקוד, מיקוד, מיקוד. יש פה כל מה שצריך בשביל ליצור סרט קסום עם עולמות רגשיים וויזואליים בלתי נשכחים, על היוצרות לסמוך על הסרט שלהם שדווקא בדברים הקטנים, בשקט, בצבע הכחול הכל כך יפה, יעביר המון רגש ובשביל שזה יקרה צריך להישאר בסיפור קטן ומדויק. בהצלחה.

הסרט עובד טוב מאוד, והוא מהודק יותר מהתסריט שיש בו כמה חלקים מיותרים. הקונפליקט המרכזי איננו מאוד מקורי אבל בזכות כתיבה רגישה ומלאת חמלה, ותודות לליהוק מעולה, נולד כאן מפגש ייחודי ומכווץ לב בין שתי נשים צעירות שעל אף נסיבות חיים שונות, יש להן הרבה מהמשותף. הכאוס במחסום שנחשף לאורך האקספוזיציה אומנם מעט ארוך מידי, אך משרת את הסיפור היטב, מאפיין יפה את דמותה של דיאנה ובונה מתח. למעט העובדה שיש תחושה שדיאנה תופסת את סואילה קצת בקלות מידי, המטרות של שתיהן ברורות והמעצורים העומדים בפניהן משכנעים ומקדמים את העלילה באופן משביע רצון. מה שיפה פה במיוחד הוא כאמור האופן בו היוצרת הצליחה לשרטט תמונת מראה של שתיים שהשוני ביניהן אינו יכול לטשטש את כל מה שדומה, דמיון שנבנה בצורה עדינה מאוד והביטוי הדרמתי שלו – בעיקר "קרב היריות הדמיוני – נבון ומאוד לא מתלהם. ראוי לציין שוב את העבודה המצוינת שעושות השחקניות הראשיות, שבמעט מילים, מצליחות להעביר עולם פנימי שלם.

סרט יפה עם דמות מרכזית מעניינת. השחקניות עושות עבודה טובה בזכות בימוי נבון. השפה של הסרט תומכת בדרמה אך לא מביאה איתה מקוריות או ייחוד. הסיטואציה המרכזית שמחזיקה את הסרט אפקטיבית ומאפשרת לנו לראות דרך זכוכית מגדלת ודרך אירוע מקומי לכאורה את העוול הגדול שנעשה בין חיילים לתושבים, בין כוח צבאי לכוח אזרחי דרך יסוד אנושי ושאינו קשור לכאורה בצבא עצמו והוא הצורך לעזור למשפחה. גם הרעיון שבו שתי נשים צריכות לסייע לאב שלהן ובכך לסכן את חייהן מחזיק בתוכו דימוי מעניין בהקשר של הצבא והמדינה והסיטואציה הפוליטית שבין ישראל לפלסטין, סיטואציה שהתרכזה אל תוך המחסום.

הסרט - פסק זמן, מפגיש את הצופה עם שתי נערות, אשר הגורל מחבר ביניהן בעל כורחן. אחת, סוהילה, היא נערה אבודה אשר נאלצת למכור מצתים במחסום כדי לתמוך במשפחתה על פי דרישותיו של אביה, והשנייה - הגיבורה, דיאנה, נערה שמסייעת למשפחתה להיאבק בבירוקרטיה ומסייעת בפרנסתם תוך שהיא מנסה להרגיע את אביה כדי שלא יאבד שליטה. דיאנה, שמקבלת שיחת טלפון מלחיצה מאביה, מבקשת לצאת הביתה כדי לסייע ולהרגיע, אך מפקדה מזלזל בה והיא מציעה כי תתפוס את סוהילה שמפריעה את מנוחת הכוח. הבעיה היא, שכאשר דיאנה תופסת את סוהילה (אגב, למה אף אחד לא עשה זאת קודם ומדוע סוהילה משליכה אבנים אם כל רצונה הוא למכור מצתים?), הן נכנסות לחדר ומגלות זו את זו ואת המשותף ביניהן, אך למעט העימות סביב פחית הקולה, אין קונפליקט ביניהן וגם לחצה של דיאנה להשתחרר הביתה, נעלם. היא לא מנסה ליצור קשר עם מפקדה ולשכנעו, היא לא לחוצה מספיק. גם בסוף, היא מקבלת בהכנעה את 'גזר הדין' וממשיכה עם הכוח חזרה לבסיס, במקום להיאבק על רצונה. חשוב לטעמי, להוסיף עוד שניים או שלושה ביטים של קונפליקט בין דיאנה לסוהילה, אחרת המפגש ביניהן הופך מעט מלאה באיזשהו שלב, ודרך הקונפליקט להכיר יותר את הדמויות ואף לרככן זו כלפי זו. כמו"כ יש להדגיש את רצונה של דיאנה ולדאוג שלא יעלם במהלך התסריט. ניתן לשלב ביטים קטנים של ניסיון ליצירת קשר עם אבי, טלפון זועם מהאב, ניסיון של דיאנה להיחלץ משם ואופציות נוספות. אך החזרתיות במפגש בין דיאנה וסוהילה - לא מספיק מקדם את העלילה. סרט עם פוטנציאל רב, שכדאי לטעמי לאשר לו השלמת הפקה, אולם רצוי לבצע בו העמקת קונפליקט והנכחת רצון.